בתקופת שושלת סונג, עם התקדמות טכנולוגיית הגידול הסיבית, למשי הסיני הייתה תקופה קצרה של תהילה. לא רק שמגוון דפוסי וצבעי המשי גדל באופן משמעותי, במיוחד הופיעו שלושה זנים חדשים ומיוחדים של בדים מעוטרים ברוקד משי, משי וזהב, ונעשתה פריצת דרך גדולה בסיכום וקידום טכנולוגיית ייצור החקלאות.
ייצור המשי בשושלת סונג הצפונית לקח את אגן הנהר הצהוב, אזור ג'יאנגן ואזור סצ'ואן כאזורי הייצור החשובים. מרכז הייצור של התקופה האמצעית והמאוחרת עבר לאזור ג'יאנגן, אך הצפון עדיין שומר על יתרון בייצור בדי משי יוקרתיים. בשושלת סונג הדרומית, אזורי ייצור המשי התרכזו בעצם באגן נהר היאנגצה, ולייצור המשי בדרום נהר היאנגצה היה יתרון מוחלט. ג'ה-ג'יאנג הפך להיות"בית משי". ליאו החל לפתח גידול סדרתי וייצור משי לאחר שכבש את שש עשרה מדינות יאניון. למרות שתעשיית המשי באזור שלט שושלת ג'ין נהרסה, היא גם שמרה על קנה מידה מסוים.
סדנאות ייצור המשי הרשמיות של שושלת סונג היו בהיקף ניכר. מכון לינג'ין, מכון צביעה, מכון ונסי ומכון וונג'יו הוקמו בפיקוחו של המפקח Shaofu בבירה. במקביל, הוקמו מוסדות אריגה בניהול ממשלתי גם באזורים חשובים לייצור משי. במכון לינגג'ין בטוקיו, היו יותר מ-400 נולים בתקופת שינסונג, והתפוקה השנתית של אריגה של רונג'ו ו-Luowu הייתה 10,000 סוסים. Wuzhou, המרכז של תעשיית אריגת המשי המתפתחת, נודע בשם"עולם הבגדים". באגן אגם טאיהו,"הפקעת עומדת על ההר, וקול העגלה נשמע". תעשיית אריגת המשי העממית בשושלת סונג הייתה מפותחת מאוד. בנוסף להיותה תעשיית מלאכת יד מסורתית באזורים כפריים, צצו בערים מספר רב של בתי מלאכה לאריגת משי, וכוחם של מפעילי מכונות פרטיות המשיך לגדול. מבחינת סחר חוץ, עקב הפסקת דרך המשי ביבשה, התקדם סחר המשי הימי בצורה ניכרת. המשי והמשי הגולמי של סין' מיוצאים לכל חלקי העולם דרך דרך המשי הימית.
